שמי מור, בת 25 ואני מתחתנת עם תומר בחיר ליבי בעוד 118 ימים (אבל מי סופר?).
סטודנטים ביחידת דיור שנזכור לכל חיינו, כאן התחילו חיינו המשותפים.
כל הקלישאות על זוג צעיר בתחילת דרכו התממשו אצלנו, אז מה אם הוא לא יודע לשטוף כלים?
זו אני כאן למטה, בגן ברוש עם הגננת דליה, בשמלה לבנה. אמא קראה לתחפושת "גברת מגונדרת" ואני סיפרתי שאני כלה.
כאן הסיפור שלי מתחיל.
בבית הספר הייתי מארגנת מסיבות, ימי הולדת, מסיבות הפתעה, מסיבות פיג'מה, מסיבות פיג'מה בהפתעה וממציאה סיבות למסיבות בהגדרה.
בצבא יחצנית המסיבות, בליינית המסיבות, חובבת המסיבות וחיית המסיבות.
ואז הוא הגיע- 1.90 מ' של לב ו-80 קילו שריר.
בשנה הראשונה לזוגיות שלנו, כאשר חתונה לא הייתה עדיין על הפרק, על קיר הקראוון הצבאי שלי היה תלוי ציור מורכב מאותיות M&T (מחשבה יוצרת מציאות) והרשו לי לדמיין:
QUEEN B- ביונסה מלכתי בהופעת אורח, תומר לבוש חליפה לבנה וחיוך של אורביט רכוב על סוס לבן הרתום לכרכרת זכוכית, אני יוצאת מתוך צדפת ענק מלאה בפרפרים כדי ליצור אפקט סוריאליסטי, לבושה שמלה מפוארת עם אפקט סינדרלה מנצנץ.
המאפר של הקרדשיאנס מאחורי הקלעים. על מעצב שיער לא הצלחתי לחשוב, עמכם הסליחה.
התפאורה מורכבת מאלמנטים של ים, אוויר ויבשה (די לקיפוח), צמוד לפתקית מספר השולחן יקבל כל אורח במתנה יהלום אישי בהתאמה לייצוג אלמנטים בטבע.
על המוסיקה אחראים הדי-ג'ייז של הטומורולנד בשילוב עומר אדם וקצת בריטני, על הצילום אחראים האורחים - כל אחד מתעד את האירוע בלייב במסכי ענק בעולם וכך… חזרתי למדי ב' ונשמתי לרווחה על המשכורת הצה"לית.
תמונה: צחי שמשחלפו להן השנים, השתחררנו מצה"ל והתחלנו את החיים האמיתיים.
החלפנו שתיים-שלוש עבודות, נכנסו לחיים סטודנטיאלים ובעיקר התאמנו על שטיפת הכלים.
הגיע השלב בו כל נסיעה משותפת באוטו הפכה לשיחת "יחסינו לאן". בכל זאת… חמש שנים והבחור מנמנם.
קיימנו שיחות רבות על הקמת משפחה וילדים (אפילו נבחר שם לבן הבכור), אך הרגע המיוחל סרב להגיע. אחרי שהבין שהתייאשתי ממנו (דוגמת קר לי באצבע וכו'), החל להשתעשע במשחק "חפשי את הטבעת, היא בבית".
אותו זה הצחיק, אותי פחות.
ערב יום שישי, התיישבנו לאכול את ארוחת הערב שהורכבה מתבלינים של "אין לי כוח" וקצת מלח-פלפל, רק שנינו בדירתנו הצנועה. אני בפיג'מה של כבשה (שהיא אפילו לא ניקי) והוא בגופיית סוף מסלול. כוס יין לקידוש ואת התפילה הקריא מהפלאפון, ככה זה במאה ה-21.
סיימנו את הארוחה והוא התנדב לשטוף את הכלים (?What), ברקע תוכנית בידור לא מבדרת במיוחד בה התארח רגב הוד (What?#2).
עברתי לסלון למקום הקבוע שלי בספה. ברקע "התנשאי לי אהובה?" - להיט ילדות מכיתה ח'.
לא הצלחתי לעצור את עצמי- פצחתי בשירה, זימרתי בקולי קולות ושאלתי "מ-ת-י-???????".
הוא סיים עם הכלים בא והתיישב צמוד אליי בעיניים מבריקות (הנחתי שזה יין הפטישים שדפק את הראש), בירבר בהתרגשות על החתונות הקרובות של חבריו, המשיך בשיחה עלינו, איך התחיל הקשר ואיך חלפו להן השנים, איך התבגרנו יחד ואיך לעזאזל אני לא מבינה שכל זה הקדמה ל-
הוא כורע ברך ושולף את הטבעת הכי יפה בעולם. ה ל ם.
אמאל'ה ואבאל'ה. שאלוהים יקח אותי. איזה דבר מושלם!!!
בכי. בכי. בכי. דמעות. דמעות. דמעות.
52 דקות רצופות של בכי. לא מצליחה לעצור את עצמי לא מעניין מה השעה - מתקשרת לאמא ולא נושמת מבכי, ממלמלת משהו "אני מאורסת" וממשיכה לשיחה הבאה.
50 דקות של שיחות "אני מאורררררררססססססססתתתתתתתתתתתת" ודמעות.
בליבי התקווה שגן האירועים המיועד יהיה פנוי ב-19/09/19 כי זה תאריך מושלם, בעונה מושלמת וביום חמישי המושלם! (הא וגם כי זה התאריך שלנו).
תומר נבוך.
היה ברור לשנינו שיש פה עסק עם כלה-לא-קלה, אבל היי! יהיה FUN!
מתוך "ישראלים מצייצים"
