אני זוכרת כשהייתי ילדה הייתי שומעת את כל הבנות בכיתה מדברות על החתונה העתידית שלהן. אחת רצתה שמלה כמו של סינדרלה, אחרת חלמה על עוגה עם 10 קומות ועיטורי פרחים, ורודים כמובן. שלישית הייתה מפנטזת על חתונת יעד בארץ אחרת. כך כולן היו יושבות ומתכננות על אותה חתונה מהאגדות ומה איתי?
הכתבה של אלי מארץ'.
כששאלו אותי התשובה הייתה תמיד אותו הדבר "אני לא אתחתן". זו לא הייתה אמירה מתוך הצהרתיות או חוסר ביטחון אלא באמת לא חלמתי על זה. החלומות שלי היו עשויים מללכת בקמפוס בדרך לשיעור באוניברסיטה, קריירה מפוארת ואיך לא – 40 חתולים. עם זאת בגיל 21 מצאתי את עצמי בסיטואציה שלא חשבתי שאהיה בה: מערכת יחסים עם בן זוג שרוצה להתחתן ולא סתם בתיאוריה, אלא להתחתן איתי. בניגוד אלי, טיילר כן חלם על החתונה שלו מאז שהוא ילד, על המשפחה והחברים סביבו כאשר הוא אומר ”I do” (אמריקאי בכל זאת). אז הנה, אני עכשיו בת 23 מארגנת את החתונה שלנו שמתרחשת במאי. רק בעיה אחת - אני ממש לא יודעת מה אני עושה.
דבר ראשון תנו לי להרגיע. מפיק יש, משפחה תומכת יש, בן זוג דעתן יש ולכאורה נראה שיש הכל אבל זה לא אומר שהתהליך יותר קל. אין מספיק טבלאות אקסל בעולם שיגרמו לי להרגיש שאני מאה אחוז "על זה". בתקופה זו אני נתקלת בכל כך הרבה אתגרים אבל אני לא אחת שתפנה גב לאתגר! בכל זאת סטודנטית, מחקר זה חלק אינטגרלי מחיי, כאן אפרט לכם את הממצאים של המחקר המוזר, קשה ומרגש ביותר בחיי (ואני עושה עבודת מחקר על "שרק" ככה שזה אומר משהו).
בתקופה זו אני נתקלת בכל כך הרבה אתגרים אבל אני לא אחת שתפנה גב לאתגר!אחד האתגרים הרציניים ביותר שלי הוא ניווט בין הלימודים, העבודה והחתונה. כמו שכתבתי קודם, כל חיי חלמתי על האוניברסיטה ושנה שעברה הגשמתי את החלום והתחלתי את לימודי באוניברסיטת תל אביב בתואר לקולנוע וטלוויזיה, כיום אני שנה ב' במסלול מדיה דיגיטלית. אני יודעת מה הרושם הראשוני של תואר באומנויות, מה הסיפור הגדול? לוקחים מצלמה ומצלמים. בפועל, זהו אחד התארים העמוסים שיש. אין לנו חופשים אבל כן יש לנו שפע של מבחנים, עבודות ופרויקטים. אנחנו מעבירים לילות ללא שינה כדי להפיק את התוצר הטוב ביותר, בכל זאת הסרטים שלנו הם הבייביז שלנו. בנוסף אני עובדת כמנהלת רשתות חברתיות כי בכל זאת צריך גם להתקיים. אז איך כל זה משתלב עם החתונה? זהו, שזה לא. כמובן שהמפיק עזר מאוד ועדיין נראה שהזמן חומק לי מבין האצבעות. עד שאני קובעת פגישה עם ספק כבר יש לי עבודת הגשה חדשה ועוד 5 שמחכות לי. גם טיילר עובד במשרה מלאה מה שגורם לנו להיות ביחד אולי 4 שעות עד שאנחנו קורסים ונרדמים. מה שמוביל אותי לאתגר הבא.
אחד האתגרים הרציניים ביותר שלי הוא ניווט בין הלימודים, העבודה והחתונהמה קורה כשזוג מתראה רק כמה שעות בודדות כל יום, כל אחד עם לחצים מהלימודים או מהעבודה, יש עשרות מטלות בית, שכר דירה, חשבונות וארגון חתונה שאין לה תקציב מי יודע מה? ימים של כיף ואושר עם מלא חיבוקים ונשיקות! סתם, הלוואי. התשובה האמיתית היא שנוצרים מתחים ומכאן גם ריבים, לפעמים על דברים כל כך שטותיים שאתם אפילו לא זוכרים על מה זה היה. מי יוצא לעשות קניות, למה הוא לא עשה כלים, "למה אתה לא עוזר לי יותר עם החתונה?", "אני כל היום לומדת, אז מה אם אתה כל היום עובד, יהרוג אותך לסדר קצת את הבית?" וככה זה ממשיך. קשה מאוד בתוך כל הוויכוחים והחיים שלא עוצרים לפי בקשה, לא להיכנס לספקות. האם כדאי באמת להתחתן? אולי צריך לדחות ולחשוב על זה קצת? אני בכלל מאושרת בזוגיות שלי? כל אחד בא עם המטען שלו, הלחצים שלו וזה רק טבעי לחטוף קצת רגליים קרות. בעיקר כשהמשפחה מוסיפה עוד קצת לחץ.
כל אחד בא עם המטען שלו, הלחצים שלו וזה רק טבעי לחטוף קצת רגליים קרותטיילר ואני באים ממשפחות שונות מאוד. הוא בא ממשפחה מסורתית, שני אחים גדולים שכבר התחתנו, משפחה נורמטיבית לכל הדעות. אני הגעתי ממשפחת אומנים, בת יחידה להורים שמעולם לא התחתנו כי זה נראה להם כמו בזבוז של כסף, כך שנורמטיביות זו מילה זרה לנו. כמובן כשיש משפחות שונות יהיו גם דעות שונות בנוגע לחתונה, בין אם רוצים את דעתם ובין אם לא. צד אחד רוצה מגנטים והשני חושב שמזכרות זה בכלל גימיק נדוש, אחת רוצה קצת מסורת והשנייה רוצה חתונה מיוחדת. וככה זה ממשיך, אבל רגע! יש גם את הזוג שמצד אחד רוצה לרצות את כולם ומצד שני רוצה להיות נאמן לעצמו ומה שהוא רוצה. אז מה עושים? איך דואגים שאף אחד לא ישאר מקופח? אבל לפחות המשפחה תמיד תומכת ומחזקת.
איך דואגים שאף אחד לא ישאר מקופח?האתגר שמצאתי למקומם ביותר הוא המאבק שלי מול "החתונה המושלמת". אני מסתכלת על בלוגים, פוסטים באינסטגרם ובפינטרסט ואני נמלאת בחרדה. אני בחיים לא אוכל להפיק את אותן חתונות מושלמות עם סקלת צבעים של פודרה ואפרסק, לא יהיו לי 20 סוגים של פרחים ובטח שלא נגנית כינור שתלווה אותי בחופה. אני בסך הכל כלה שהיא עדיין ילדת סנטר עם אייליינר מוגזם, שיער סגול וקעקועים לרוב. אין לי תקציב, זמן או עצבים להפקה בסדר גודל כזה שלא משתווה לאף סרט סטודנטים. האם אני עדיין כלה שווה? האם האורחים שיגיעו לחתונה שלי יתאכזבו? ואיך זה בכלל ייתכן שכל חתונה ניראת כאילו נוצרה על ידי פיות? הלחץ הזה של לעשות רושם, זהו הלחץ שיושב עלי על הכתף ולוחש לי באוזן כל יום.
הלחץ הזה של לעשות רושם, זהו הלחץ שיושב עלי על הכתף ולוחש לי באוזן כל יוםאתם אולי שואלים את עצמכם "נו, מנית את כל האתגרים ועכשיו מה?" יופי, שמחה ששאלתם. בניסיונות שלי לפתור את אותן בעיות הגעתי לממצאים הבאים. אין תשובת קסם, לא באמת. אתם יכולים להשקיע על מפיק תותח, לנהל אינספור רשימות ולו"ז מסודר. אתם יכולים לדבר בכנות זה עם זו, ללכת לטיפול זוגי או פשוט לעשות משהו כיפי יחד, רגליים קרות? שימו גרביים. אתם יכולים לעשות סדר עדיפויות ולפרגן להורים עם כמה דברים שהם ביקשו יחד עם הצבת גבולות ואתם כמובן יכולים להזכיר לעצמכם שהחתונה אמורה לשקף אתכם, לא אף אחד אחר. כל כלה היא שווה, כל חתונה היא מרגשת ואין לזה קשר לסידורי פרחים. כל זה עובד ובטוח שיש גם עוד פתרונות מעולים אבל הבעיה הגדולה ביותר היא שאנחנו לא נותנים לעצמנו להישבר קצת, אנחנו מאמינים שזו אמורה להיות תקופה יפה בחיינו ומי אנחנו שנתלונן על כמה זה יכול להיות קשה? זה בטח בכלל ממש קל ואנחנו מגזימים. אז לא זוגות יקרים, זה קשה, זה מלחיץ וכן לפעמים גם מייאש. תאפשרו לעצמכם לבכות, להתלונן, לצעוק לתוך כרית. מותר לכם! כי כל זה חלק מהמסע המרגש והיפה לחתונה. אל תוותרו על עצמכם ואל תוותרו על החתונה אבל גם תקבלו את הרע, תאמינו לי זה יגרום לטוב לנצנץ הרבה יותר.
כתבות נוספות שיעניינו אותך:
