התיישבתי ברכב, הפעלתי את הווייז, ביד רועדת הקלדתי אות אחר אות - "ביער, חדרה".
"שיהיה לך ברור שאני מתחתנת שם", אמרתי בהתרגשות. לקחנו צידה לדרך - במבה וקולה, ולא אמשיך בשיתוף המביך, שחשבתי שיהיה חכם לשים קולה (זירו!) בבקבוק עם קש, וכל האוטו (והשמלה הלבנה שלי) היו בטעם וצבע של קולה. למזלי נערכתי עם תיק לסופ"ש אצל ההורים אז היו לי בגדים להחלפה. יש איזה משפט על עין הרע כשנשפך משהו, לא?
"הגעת אל היעד", מתוקה הבחורה שמדברת בלשון נקבה. חיזקה אותי ואת הבחירה שלי ביעד.
ואז -
יד ביד נכנסו אל גן עדן.
באמצע יער, ליטרלי יער, ישנו גן קסום עם דשא בצבע ירוק עד, עצים מהונדסים להפליא - כל עלה בדיוק במקום. שביל עששיות ליווה את דרכנו בכניסה ואז... ה-חופה.
במרכז מדשאה ענקית, ניצבת במה קטנה ועליה חופה מבד לבן צחור בשילוב פרחים עדינים שהחסירו פעימה מליבי.
"אתה רעב?", שאלתי ובעצם רציתי לקבל אישור, "כי הריח משגע אותי". אני מפעילה חוש ואוטומטית משהו קורה גם אצלו, נפלא!
מולנו עמדה ענקית של פוקצ'ות ישר מהטאבון. יאמי! אז מה אם קיץ והביקיני הלבן שהזמנתי מאסוס צריך להגיע ואיך לעזאזל אני מרשה לעצמי עכשיו לחשוב על פחמימות?
זו הייתה רק ההתחלה. קבבונים, קרפצ'יו, סינטה, סביצ'ה ועוד דברים שנשמעים טעימים ובפועל הם טעימים פי מאה! הנאה צרופה (פנייה ישירה לקייטרינג המדהים - אבשה, אתם אלופים! פנייה שנייה לכל אורחיי ומכובדיי - אנא הגיעו רעבים כי יש אוכל וואו!
תמונה: קייטרינג אבשהרגע החופה הגיע. סופר-מרגש. 20 איש תחת החופה (איך הם נכנסו לשם? פספסתי את סדר הכניסה). חילופי המבטים בניהם והחיוך שאומר הכל, גרמו לי לצמרמורות - לרגע יכולתי לדמיין את עצמי שם... במקומם.
הסתיימה החופה, החתן והכלה הורמו באוויר על ידי חבריהם הטובים ישר אל הרחבה, והאורחים החלו להיכנס פנימה אל תוך האולם. נכנסתי והחסרתי פעימה (שוב).
השולחנות מעוצבים כמו לוח שלם בפינטרסט - פרחים בצירופים מושלמים. | תמונה: ביער
תאורה מכוונת לכיוון השולחנות, כמו חיילים, בשלל צבעי הקשת כמו הקרנבל בריו, כמו אירוויזיון 2019, כמו פסטיבל המסיכות בונציה או פולמון בתאילנד, כל שנבקש - לו יהי. | תמונה: Pierre Mikael Cohenנשמתי עמוק וניסיתי להתעשת על עצמי. נכנסו למשרד. התיישבנו מול שולחן ארוך ונקי. מייד הוגשו לנו קוקטיילים מושלמים להרגעת הדופק (איך הם כבר מכירים אותי, ידעו מה אני צריכה באותו הרגע).
לאחר סמול-טוק ארוך יצאנו לסיור קצר (כאילו לא חקרתי כל פינה לפני כמה רגעים), טעמנו קצת (הרבה) והחלטתי ששם אצעד לחופה ואנשא לבחיר ליבי. (גם חשבתי על שמלת הכלה שלי - עם או בלי שובל? לא בטוח שיהיה לי נוח...).
תמונה: עידן חסוןחזרנו לאולם, בשלב הזה החלו מעגלי מהפכה של שמחה ברחבה, כמה אושר והתרגשות היו שם באוויר - איזה טירוף!
לא הצלחתי להישאר אדישה ונסחפנו גם אנחנו לרחבה. הסתבר שהתאורן הוא מכר קרוב-רחוק אז עליתי לעמדת הדיג'יי להגיד שלום. "God is a DJ?"- כאן זה קורה! איזו עוצמה, איזה סאונד, איזו תאורה. הרגשתי כל צליל בכל תא בגוף. תודה לבורא על יצירה שכזו! (או לבועז, אלוהי התאורה?).
אחר כך כדי להירגע קצת, הרשיתי לעצמי להתערבב ברחבה עם צ'ייסר ואיזה קוקטייל. חברים - פאן זה כאן!
תמונה: עידן חסוןחזרנו לאוטו. השעה כבר מאוחרת. ככה זה - הזמן טס כשנהנים. בעיניים נוצצות הסתכלתי עליו והתחלתי לשיר בלחן עממי: "אני מתחתנת ביער, אני מתחתנת ביער!". הוא הסתכל עלי ושתק.
נלחצתי. פתחתי את עיניי לרווחה (כאילו שהן לא מספיק גדולות).
- "את חייבת לזכור שזה אנחנו, אנחנו מתחתנים. זו לא החתונה רק שלך, זה אנחנו".
(כיווץ עיניים) מסתבר שב-99% מהזמן דיברתי בלשון יחיד.
הלוואי והוא היה מבין את החלום הכלתי שלי, את הילדה בגן שבגיל 4 חלמה להיות כלה.
אבל כאן אני מבינה שהכלה שבי שוברת שיאים. כבר יש תיקיית 'חתונה' בפלאפון. אלבום 'חתונה' על הדסקטופ מחולק לנושאים - שמלות, התארגנות, ציפורניים ושיער, עיצוב שולחן, פלטות צבעים והשראות להזמנה.
אמיתימאותה שיחה, ולעד - הכל זה 'אנחנו' מחליטה. כל בחירה היא משותפת, למרות שלא אכפת לו מה יהיה צבע המפיות או הפרחים בהזמנה.
תומר שלי ואני מתחתנים ביום רביעי, 18/09/2019 כדי שנזכור תמיד את התאריך של הנשיקה הראשונה.
אנחנו זה פוראבר! תומר שלי - מטר תשעים של לב ושמונים קילו שריר, ואני - 'בריידזילה כדרך חיים'.
במיסמס חשבו עלי כשהדפיסו את החולצה הזאת
תמונה: ביער
תמונה: ביער
תמונה: ביער
תמונה: ביער
